עבודת צל

בפסיכותרפיה היונגיאנית מקובל מאוד לשים משקל על הדבר הזה שנקרא "עבודת צל".

מה זה אומר, מה חשיבותו, איך "עושים" את זה וממה צריך להיזהר?

לצורך ההפשטה, צל, במובן של החומר הנפשי האישי, מתייחס לאותם חלקים בנו שלא נוח לנו איתם, אנו מרגישים בושה לגביהם, הם מאיימים עלינו מפני עצמנו או מפני החברה. התכנים נטענים בשליליות, מצווים באיסור ולכן מוגבלים עד כמה שניתן.

לצל האישי יש תפקיד חשוב, כי ראשית הוא בא לווסת אותנו מלפעול ללא מעצורים, כלומר לסכור דחפים תוקפניים. בנוסף, הצל מהווה מסתור לחומרים שהאגו לא יכול להכיל, כי הם מאיימים על הצרכים הבסיסיים להזדהות עם ה"טוב" ולהיות שותף רצוי בחברה. כלומר הגנות האגו (שפרויד וממשיכיו פירטו היטב ותיארו את דרכי פעולתם) דואגים לפנות את ה"פסולת" למאגר הצל.

בשנים הצעירות, כשהאגו עוד לא מגובש דיו, הצל פעיל מאוד ומהווה קוטב נגדי לפרסונה, הפן בנפש אותו אנו רוצים להפגין לראווה ולהרגיש מזוהים איתו.

ה"בעייתיות" של הצל, שהוא מדכא חלקים ותיפקודים לגיטימיים של האני ובכך מצמצם את חופש הפעולה והביטוי, כמו גם מעוות תפיסות מציאות. כשהצל תופס שליטה על רעיונות מסוימים כשליליים, הוא נוטה להתכחש להימצאותם ביחיד והם מושלכים על האחר. היפוכה של ההכחשה, שהם תוקפים את  ההכרה המודעת ואז מעוררים תחושה של טומאה, חוסר ערך, אשמה, תוכחה או להיפך רשות להתיר רסן. במקרה האחרון יכולים להופיע סימפטומים כמו מחשבות טורדניות, טכסים קומפולסיביים, הכשלה עצמית לא מודעת ובמקרים קיצוניים נטייה להרס עצמי (גם התנהגות עבריינית היא כזו).

אם כן, יוצא שחשוב לשוב ולהתייחס לאותם "חומרים" שסולקו אל הלא מודע האישי ולהסכים לבחון אותם בשנית, הפעם עם כלים יותר מודעים ועם פתיחות להעריך אותם מחדש. נדרשים אומץ ותמיכה לשאת אי נוחות ואיום, שהם לעיתים קרובות בלתי נסבלים. הפעם הכוונה אינה לסלק את החומרים הללו, אלא לעבוד איתם כמו שעובדים עם חומר יצירה, לעודד בנפש תהליך של טרנספורמציה אלכימית.

התוצר המיידי של עבודה כזו עשויה להיות הפחתה של עומס נפשי מיותר שפוגם ביכולת התיפקוד היומיומי, מכך שהוא מושקע בריסון של רעיונות או מאוויים שבועטים בנו מבפנים ורוצים לעלות ולקבל ביטוי.

דוגמא פשוטה: איסורים או רעיונות שליליים על הגוף וצורתו ה"ראויה" מהווים עבור רבים מיטרד אובססיבי שבתורו רק מעמיק ומסבך את האמונות הקשורות בו. דיאטות, למשל, פותרות כביכול את הסימפטום (המראה הפיזי), אך בעצם נותנות תוקף לתפיסה המגבילה של מה ראוי ונחשב. במקום לקבל את האקסיומה המקובלת חברתית, עבודה עם הצל תבחן למשל, מה היחס ל"דחוי", מה הרגשות והאמונות הלא נעימים מדחייה וכהנה.

הגישה היונגיאנית לא עוצרת רק בהבאת המערכת להשקטה, אלא מגדילה ומציעה שהחומרים האסורים, אם יקבלו רשות ועיבוד נכון, יכולים להוות השלמה ותרומה לאני, בכך שמתווספים לתיפקוד ולתפיסה העצמית ככלים ודרגות חופש ובכך מביאים את היחיד לכדי הגשמה עצמית מלאה יותר.

לדוגמא: איש או אישה שרואים בתוקפנות ביטוי מפחיד, וולגרי, לא מפותח, דורסני וכיוצא באלה, מדחיקים כל הזדהות עם ביטויים כאלה בתוכם, כיון שמצד אחד, אינם מכירים באיכויות האלה המתקיימים בהם (למשל בביקורתיות יתר, דעתנות או אפילו רודנות עצמית) ומצד שני אינם מכירים בנחיצות של אנרגיה כזו כאופציה כשהדבר מתבקש. תוקפנות, אכן מהווה איום, כשהיא פועלת בצורתה הלא מודעת, אבל בהיותה מודעת, יכולה לקבל עידון לעבר תקיפות, יכולת עמידה, ביטחון עצמי וסמכות פנימית יציבה. אדם החי את חייו מעמדה של סמכות פנימית יציבה ירגיש בנוח להתבטא גם באסרטיביות שאינה בהכרח דורסנית או מבטלת.